חיים ישראל

שמי חיים ישראל, אני בן 75 ומרותק לכיסא גלגלים עקב מחלה.
חשוב לי להראות, שגם בגיל מתקדם, ואפילו בכיסא גלגלים, ניתן להיות מקור השראה לכל אדם ולא רק לאנשים עם מוגבלויות כמוני.

אני רוצה לשבור סטיגמות ולהראות שכל אדם יכול להיות שלם, חזק ועוצמתי, מבלי קשר למצבו הגופני, ובצורה זאת גם להעלות מודעות למצבם של אנשים עם מוגבלות. לכן, גם קיבלתי אישור רפואי לימי צילום מלאים.
הסיפור האישי שלי יכול להראות אנשים עם מוגבלות כאנשים רגילים לכל דבר ולהתייחס אלינו בהתאם.
אני חולה כבר כ-40 שנה. בתחילת המחלה לא ניתן היה להבחין בה. הלכתי רגיל ותפקדתי רגיל והייתי בהכחשה מוחלטת לעובדת היותי חולה. גם כשהמצב הגופני שלי הידרדר – המשכתי להתייחס לעצמי כאדם בריא וחשבתי שאני מסתיר היטב את המחלה. עד שהגעתי לנקודת השפל העמוקה ביותר של חיי. באחד מהימים, כשהלכתי ברחוב ואני מתנדנד בשל חוסר שיווי משקל, מישהו צעק לי: "שיכורים, הא?"
קפאתי במקום. הבנתי שאנשים רואים אותי אחרת ממה שראיתי את עצמי. הבנתי שגם לי היו סטיגמות באשר לאנשים כמוני והבנתי שאני זקוק לעזרה.

הפסקתי להילחם במציאות והתחלתי לקבל אותה – לא כוויתור, אלא כהזמנה לשלב חדש. הבנתי שאני עדיין אותו אדם – רק בעטיפה אחרת. זה שחרר אותי. כתוצאה מכך, התחלתי לתמוך באנשים במצבי ולהרים אותם לראות מעבר למצבם הגופני, וכך אני רוצה שאנשים יתייחסו אלינו: כאנשים שלמים, שווים ומועילים לחברה.
אל תרחמו עלינו ואל תדברו אלינו כאילו אנחנו ילדים!!

הקושי הגדול והמשמעותי ביותר בחיי, שעליו התגברתי, הוא ייאוש גדול ממצבי.
נעזרתי ברעייתי בעלת האופטימיות המידבקת, שלא איפשרה לי ליפול.

כיום אני אדם פעיל, עצמאי ככל האפשר, ובעל תחושת סיפוק עמוקה. אני רואה את החיים כמסע של צמיחה, ואני יודע שאני יכול להתמודד עם כל אתגר.

המסר החשוב ביותר שאני רוצה להשמיע הוא, שמוגבלות פיזית אינה מגבלה נפשית, אלא רק מאפיין אחד מבין רבים של האדם.

אני מאמין ביכולת האנושית לצמוח מתוך הקושי.
אני חושב, שהחברה חייבת לאמץ גישה מכילה ושוויונית יותר כלפי אנשים עם מוגבלויות. עלינו לשבור את מחסומי הנגישות, הן הפיזיים והן המנטליים, ולאפשר לכל אדם לקחת חלק פעיל ושווה בחברה!

אני כאן כדי להזכיר, שגם כשאתה יושב – אתה יכול לעמוד על שלך, להיות אור לאחרים ולהשאיר חותם.